<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ב'</h1>
<h2>דף עה:</h2>
מסירה פירש ר"י בר מרדכי כשמסרה המוכר מיד ליד, אבל באמירה בעלמא לא. כדאמרינן בפ"ק דמציעא [ח' ע"ב] מאי לשון מסירה כאדם המוסר לחבירו. ואינו מחוור אלא באמירה בעלמא, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [ע"ו ע"ב] אי דא"ל לך חזק וקני כו"ע ל"פ דקני, כלומר במסירה. הב"ע דא"ל לך חזק משוך ולא קאמר תא משוך תא חזק. משמע דלא מיד ליד מסר ליה אלא באמירה. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש מוסרין אותה באפסר או בשערה, לאו דוקא, אלא אורחא [דמילתא נקט]. ובפרק המוכר את הספינה [ע"ה ע"ב] [אמרינן] כיצד במסירה אחזה בטלפה. ולא קתני מסרה לו בטלפה. משמע דה"ק אחזה בטלפה במצות המוכר. וכן דעת רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף עו:</h2>
ואמרינן התם, אביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם. משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם. והגבהה בכל מקום. הילכך שלש מעלות הן, מסירה, משיכה והגבהה. מסירה בר"ה או ברשות שאינה של שניהם.
משיכה בסימטא או ברשות של שניהם. הגבהה בכל מקום וכו'. אמרינן מסירה בר"ה דוקא ולא בסימטא. ומשיכה דוקא בסימטא אבל לא בר"ה. והטעם דמשיכה היא שמושך מרשות חבירו לרשותו, והכא לאו רשותו הוא. אבל בסימטא שיש רשות לשניהם שייכא התם משיכה אבל לא מסירה. דהואיל ויש רשות בה לשניהם, המוכר שקדם והושיב בה הספינה או הבהמה, הרי היא כעומדת ברשות המוכר. ואין המסירה קונה ברשות מוכר. דאכתי אינו מסור ביד לוקח. ובחצר שאינה של שניהם, היינו כגון שנכנס המוכר לחצר הבעלים בלי דעת בעלים, דאי בדעת בעלים והשאילו, היינו חצירו. אבל כל שהיא מבלי דעת הבעלים הרי היא כרשות הרבים. והגבהה בכל מקום, ואפילו ברשות מוכר. כדאמרינן פרק הספינה [פ"ה ע"א], ארבע מדות במוכרים. ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. והואיל [דאיכא דעת אחרת מקנה], וביד הקונה הוא כשמגביה, לא אמרינן אויר החצר קונה למוכר. אלא במשיכה, דלא קיימא אלא מקצתה בחצר ומקצתה בידו, אע"פ שיש דעת אחרת מקנה, לא מעלה כהגבהה.
והספינה הואיל וא"א להגביהה ויש טורח גדול במשיכתה נקנית במסירה במקום שהמסירה קונה. והוא דאמר לו המוכר לך חזק וקני, אבל אמר לו משוך וקני דוקא עד שימשכנה או שישכור את מקומה במקום שהמשיכה קונה. ואי קיימא בר"ה עד שימשכנה מר"ה לסימטא (קונה) כולה, כדאמרינן בהמוכר את הספינה [ע"ה ע"ב]. וכשמואל נמי דאמר ספינה עד שימשוך את כולה. והלכתא כותיה. והיכא דקיימא בר"ה ולא אמר מוכר ולא מידי ואזל לוקח ומשך, לא קנה עד שימשכנה לסימטא או לרשותו. אע"ג דספינה נקנית במסירה, ומסירה לא בעיא (אלא) מידו לידו, אפילו הכי מכי מתחיל למשוך גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות במסירה אלא במשיכה. והילכך יכול לחזור בו. כן דעת ר"י בן מיגש. וכלים גדולים כגון תיבות וחביות שכובדן קובען, כתב רבינו ז"ל דכספינה הן, וה"ה לכלים הדומים לה. ולא עוד [אלא] דספינה דרכה יותר במשיכה, שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה. מה שאין כן בכלים גדולים שעושין להם מקום קבוע הילכך במסירה נקנו. וכלים קלים שיכול למשכן לסימטא ואע"פ שהן בר"ה אינן נקנין במסירה, הואיל ואפשר להגביהן ולהוליכן לסימטא. ודעת הראב"ד ז"ל דאפילו כלים קלים נקנין בר"ה במסירה. ומסירה שאינה קונה בסימטא, אפילו א"ל המוכר בפירוש שיקנה במסירה לא קני. שלא מסרו חז"ל ההקנאות ברצון המוכרים, מדאמרינן [קידושין כ"ה ע"ב] לרבי שמעון במה יקנה והוצרך לומר בחליפין, ולא אמר כשפירש דא"ל במסירה או במשיכה.
<h2>דף פד:</h2>
בענין קניית הפירות. תנן התם בפרק הספינה, המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה. פירוש משך במקום שהמשיכה קונה, והפירות הם מקובצים בשק, ופסק המדה בכך וכך, שאם לא פסק קודם שמשך לא קנה. וכדאמרינן דעד שלא פסק לא סמכא דעתייהו. והילכך פסק ומשך הפירות אע"פ שלא מדד קנה. ושמעינן [מהכא] דמדידה לא מעכבא. ולאו דוקא במוכר כל הפירות, אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אע"פ שצריך למדוד מתוכן את הסאה קנה, דסתמא קתני משך ולא מדד קנה, שאין המדידה אלא לברר כמה הן, ואין ידיעת שיעורן מעכבת בקניה. וכן פירש רבינו שמואל ז"ל דמדידה אינה מעכבת, שאינה אלא גלויי מילתא כמה מכר. מדד ולא משך לא קנה. פירשו בתוספות מדד מי שדרכו למדוד שזהו המוכר, ומשך מי שדרכו למשוך דהיינו לוקח. ולפיכך כל שמדד המוכר ולא משך לוקח לא קנה. אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו. ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו. ודוקא במוכר המודד במדה שלו ואי נמי במדה דסירסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר, לפי שאין כליו של סירסור ושל לוקח קונין בחצירו של מוכר. אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח, ראשון ראשון קנה בפסק. כן כתב רבינו ז"ל כי כן דעת רבותיו ז"ל. וכן נראה דעת ר"ם פ"ד דקנין. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו כשהלוקח מודד לא קנה, לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם. וכל שאינו עושה לצורכו לא קנה. ורבינו ז"ל היה נראה לו זאת הסברא, דהואיל ואינו מתכוין לקנות בה לא קנה. דומיא דההיא דפרק החולץ [נ"ב ע"ב] [דאמרינן] הא למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן [ד]לא קנה. ובמשנה, ואם היה פקח שוכר את מקומו. ואמרינן התם, רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מר"ה ור' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו אפילו ברשות הרבים. האי ר"ה דר' יוחנן היינו סימטא, אבל בר"ה לא קנה, (ואם היו שנתים במדה ראשון ראשון קנה) דא"ר יוחנן כליו של אדם כל מקום שיש לו [רשות] להניחו קונה, אין לו רשות להניחו לא קנה. והלכך בר"ה לא [קנה].
תנן התם בפרק הספינה, הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקומו ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה. אוקימנא לה כשהתנה עמו ואמר יפה לי קרקע כל שהו וקנה כל מה שעליה. וכיון שתלש כל שהו קנה הכל מפני התנאי. וכל העומד ליבצר ואינו צריך לקרקע, הרי הוא כבצור, והקנאתו כמטלטלין.
<h2>דף פה.</h2>
התם תניא בפרק הספינה, ארבע מדות במוכרין, עד שלא נתמלאת המדה למוכר, משנתמלאת המדה ללוקח, בד"א במדה [שאינה] של שניהם, פירוש שהיא של סרסור. אבל אם היתה מדה של אחד מהם, פירוש של לוקח והוא הנקרא אחד המיוחד, ראשון ראשון קנה. מוקמינן ליה כשיש שנתות, פירוש רשימות. וכל שנת הוא פוסק כמה. [בד"א] בר"ה ובחצר שאינה של שניהם. ומוקמינן להאי ר"ה [דרצה לומר] סימטא. ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. ברשות הלה המופקדים אצלו, כלומר שהפקידו ביד אחד פירות. לא קנה לוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. עד כאן הברייתא. ומתוך שקלא וטריא בגמרא הוי מסקנא דהרשויות הם רשות הרבים, וסימטא, ורשות שניהם, ורשות שאינה של שניהם, ורשות הלה המופקדים אצלו, רשות לוקח, ורשות מוכר. והכלים הם, של לוקח, וכליו של מוכר, וכליו של סרסור. רשות הרבים. לא קנה ואפילו בכליו, דאין לו רשות להניחו שם. סימטא ורשות שניהם והיו בתוך כליו של מוכר וקבל המוכר למוכרם או שהיה מודד בתוך כליו של מוכר קנה. דמדאמר ליה קני קנה. וכן אם אמר לו כור בשלשים, סאה בסלע. ראשון ראשון קנה. וכליו של לוקח קונה בסימטא וברשות של שניהם. רשות לוקח, כיון שקבל המוכר למוכרם קנה כשפסק, או סאה בסלע ואפילו בכליו של מוכר ואפילו לא מדד. כליו של סירסור עד שלא נתמלאת המדה למוכר, משנתמלאת המדה הרי הן של לוקח. וכשיש שנתות ראשון ראשון קנה. ברשות מוכר לא קנה עד שיוציאנו או יגביהנו או ישכור את מקומו. וזה הדין ברשות הלה המופקדים אצלו. ואמרו כי יש הפרש בין רשות מוכר לרשות המופקדים אצלו, דמאי דאמרינן ברשות מוכר עד שיוציאנה מרשותו ממש לרשות לוקח. וגבי רשות הלה המופקדים [אצלו] לאו הוצאה ממש לרשות אחרת אלא שיוציאנה מרשות של מוכר, כלומר שישכור את מקומו מן הנפקד או עד שיקבל עליו לזכות חצירו בשבילו. וכן מהא דאמרינן [ע"ב] בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח. פסקי' מהא, דהא דאמרינן ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה ויוציאנה, בכליו של מוכר היא, ואפילו הכי אם עשה הגבהה במאני דמוכר קנה או משך במאני דמוכר קנה. והכי מוכח בפרק השוכר במסכת עבודה זרה [ע"א ע"ב] ההוא דכאיל ורמי במאנא דישראל, דאמרינן ואי ס"ד דמשיכה בגוי קונה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה. ואמרינן דעד השתא איירי במנא דישראל דהוא מוכר עד דתרצי הב"ע דכאיל ורמי למנא דגוי. וכן אסקינן התם דאין קבלת המוכר קבלה בעוד הפירות בחצירו. לאפוקי מאי דפירש רבינו שמואל דהיכא דקבל המוכר דמי כי אותן פירות שעומדים בחצירו שיהיו קנויים. דאינו כן, דדוקא גבי רשות הלה המופקדים אצלו שייך קבלה, דהכי נמי הוה מצי למזכי בשביל חבריה דהא אי יהיב ליה מוכר ואמר זכה לו הפירות לפלוני, וכן נמי אם אמר אותן פירות המופקדים לי אצלך יהיו לפלוני וזה קבל, חצירו קונה לו לאותו פלוני, כמו שהיתה מושאלת לפלוני כך מושאלת לזה. אבל מוכר בעצמו אי אפשר לו לזכות בשלו ללוקח דאין זכיה עד שיצא מידו. וה"ה לחצירו, אם לא הקנה חצירו בכסף בשטר ובחזקה. והא דאמרינן היכא דא"ל קני קנה, היינו כשאמר לו המוכר קני בכליך, שאינו מקפיד על העמדתו שם.
<h2>דף פה:</h2>
וכליו של לוקח ברשות (מודד) [מוכר] אי אמר ליה קני קני בהכי כדאמרינן התם בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא א"ל לא קנה. והני מילי בדלא א"ל קני, אבל א"ל קני קנה, וכדפריש בסמוך. ואם קנה הלוקח הכלי תחלה והגביהו [ו]אח"כ הניחו ברשות המוכר, וחזר וקנה ממנו הפירות, כיון ששם בתוך הכלי הזה קנה אותם. שמפני הנאת המוכר במכירת כלי[ו] אינו מקפיד על מקומו. וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח אפילו ברשות לוקח כר"ם פ"ד דקנין וכדרך שנפרש בע"ה.
תניא בפרק הספינה, משך חמרין ופועלין והכניסן לתוך ביתו בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהן יכולין לחזור בהן. פירוש כשמדד ולבסוף פסק הנה (כי) המדידה היתה קודם הפסק ולא סמכא דעתיה. וכן פסק עד שלא מדד נמי לא קנה, שעדיין הפירות מונחין על החמרין ועל הפועלין וחצר הלוקח לא קנה מה שאינו עומד בחצירו. אבל פירקן הלוקח והן מונחין על חצר הלוקח, פסק עד שלא מדד אינן יכולין לחזור בהן. ולא משום דפירקן הלוקח, דהואיל ואכתי לא פסק, ההיא פריקה לא קנתה, דלא סמכא דעתיה. אלא טעמא דמפורקין [הם] והם מונחים ע"ג חצר, מיד שפסק קנתה לו חצירו, ואפילו בכליו של מוכר. ולדעת מר בר רב אשי, דלית ליה דכליו של מוכר דליקני בחצירו של לוקח, מוקי לה במסכלי דתומי, שאין משימין אותן בכלי. ור"ם כתבו פ"ד דקנין.
<h2>דף פו.</h2>
וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד דקנין, זה הכלל יהיה בידך, הקונה את המטלטלין, אם פסק את הדמים ואחר כך הגביה קנה. ואם הגביה ואחר כך פסק את הדמים לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה. היה הדבר הנמכר דמיו קצובין וידועין והגביהו קנה אע"פ שפסק אחר שיגביה. וזה הדין בשאר הדברים שקונין בהן המטלטלין שצריך לקנות בהן אחר שיפסוק הדמים אלא אם היו קצובין ע"כ. והכי אמרינן בגמרא, פסק סמכא דעתיה.
לבאר דין המטלטלין [ב]אלו דברים שהקרקע נקנה בהן, שהן הכסף והשטר והחזקה ובקנין [סודר] כמו שכתבו, יש לבאר אם הן קנין במטלטלין. בכסף, בפרק הזהב [מ"ו ע"ב] אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. הנה לך [ראיה] כי מן התורה משיתן את המעות קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו, אלא תקנת חכמים [היא], שלא יקנו המטלטלין במעות. בשטר, אין המטלטלין נקנית בשטר, כדאמרינן בפ"ק דקדושין [כ"ב ע"ב] עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. ואמרינן תנא אף בחליפין בקנין נמי נקנה עבד כנעני. ואמרינן תנא דידן אמאי לא חשיב במשנה קניית החליפין. ומשני מילתא דאיתיה בעבד וליתיה במטלטלין קתני אבל חליפין דאיתיה נמי במטלטלין לא קתני. הנה לך, כי הכסף והשטר והחזקה דאיתנהו בעבד, וקאמר דליתנהו במטלטלין. ועוד דאמרינן בפרק הספינה [ע"ו ע"א], שטר לספינה למה לי, מטלטלי היא. ופירש רבינו ז"ל דתרי מילין קשיין ליה, למה לי, ולמאי מהני, דלא מקנו מטלטלין בשטר (אלא). דהא לא מהני שטרא אלא למאן דמצי מסיים ביה כקרקע או כעבדים, שהם ניכרים בעצמם ויכול לסיימם ולהפרידם מתוך השטר. אבל המטלטלין אינן מסויימים ואין אדם יכול לסיימן. ובחזקה אינן נקנין המטלטלין, כמו שהוכחנו מההיא דקידושין, דקאמר מילתא דליתיה במטלטלין כגון כסף וחזקה קתני. והנה מוכח משם דקנין מועיל בהן, כדאמרינן מילתא דאיתיה במטלטלין כמו חליפין לא קתני. וגרסינן בפרק הספינה [פ"ו ע"א], ושאין להן אחריות, דהיינו המטלטלין, אין נקנין אלא במשיכה. כדאמרינן תקנתא דרבנן היא. ואמרינן עלה אמר רבה לא שנו, דמשיכה [קונה], אלא בדברים שאין דרכן להגביהן. אבל דברים שדרכן להגביהן, בהגבהה אין, במשיכה לא. וכן הילכתא. נמצא שיש במטלטלין משיכה והגבהה.
והא דאמרינן לעיל דדברים שאין דרכן להגביהן במשיכה אין בהגבהה לא, נ"מ [לענין] דהמקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו אינו נקנה במשיכה, דהא אפשר להתירו ולהגביהו עץ עץ. וכן כל כיוצא בו. אבל אם היה הדבר טעון גדול של פלפלין וכיוצא בו ואין אחד יכול להגביהו ה"ז נקנה במשיכה (בדין המשיכה). וכ"כ הר"ם פ"ג דקנין. והודה לו הראב"ד ז"ל. ובפרק הספינה אמרינן אמר רב נחמן מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה. ושם אמרו דבשליפי רברבי במשיכה וכל שכן בהגבהה. דכל דבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואע"פ שאינו בר הגבהה. ולית להו סברת הראב"ד ז"ל דראוי להגבהה דוקא בהגבהה והראוי למשיכה דוקא במשיכה. ורבינו חננאל ז"ל הכי סבירא ליה, דכל מילי קנו במשיכה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל והוא מן התימה, דהיכי דחי מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום פירכי. וכל שכן דפריקו להו כולהו. אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה כפומבדיתא או כסורא.
<h2>דף פו:</h2>
והא דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, דמשמע דלאחר שהשלים כל הכור אינו יכול לחזור, דוקא כשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והם כולם בתוך כליו של לוקח לבסוף. הא לאו הכי לא קנה, דהא סאה ראשונה לא קנה לו כיון שבשעת מדידת אותה סאה והנחתה לתוך כליו של לוקח לא קנה. דהא תלוי ועומד היה על הכור. ומ"מ אם הגביה כל סאה וסאה [בפני] המוכר קנה לאחר גמר כל הכור, דכל שמגביה בפני המוכר כמ"ד קני דמי [דהא] כל שבפניו אצ"ל לו לך חזק וקני. כן דעת ה"ר יונה ז"ל.
<h2>דף פח.</h2>
בנדרים אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי דקייצי דמיה. ואסיקנא [הני מילי] בזביני חריפא אבל בזבינא דרמי על אפיה, כלומר שאינה נמכרת כל כך במהרה, דהנאת המוכר היא, והילכך הרי הוא ברשות מוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק. אבל אם דמיו קצובין והמוכר מוצא כמה [קונים] למוכרו, מכיון שהגביהו כדי לקנותו קם ברשות הלוקח, ואם נאנס בידו חייב בדמיו. והא דאמרינן והוא דקייצי [דמיה], היינו מפי המוכר, או שאמר לו עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך, או שקצץ פעם אחרת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי זה או כלי כזה. הא לאו הכי אע"פ שמוכרין בעיר בקצבה ידועה לא קנה, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ולא הלוקח. וכי אמר שמואל דהוי כקנוי הני מילי לענין אונסין או לענין חזרה, דלא מצי מוכר הדר ביה. אלא מיהו אי בעי לוקח למהדר הרשות בידו דא"ל דטב מיניה בעי, אלא [א"כ גמר בלבו לקנות ו]בירא שמים [שדובר אמת בלבו].
